כל הציטוטים

בדיוק כפי שהיום אנחנו הולכים לחדרי כושר משום שמכונות החליפו עבודה פיזית קשה, בעתיד הקרוב נצטרך ללכת לחדרי כושר מנטליים כדי “לאמן” את המוח שלנו, כי הבינה המלאכותית תבצע את כל העבודה השכלית המאתגרת.

לפני אלף שנה, כוח פיזי היה פשוט חלק מהחיים. בנית במו ידיך, סחבת משקלים כבדים, רצת בציד אחר מזון.

אף אחד לא היה צריך “להתאמן”, כי עצם ההישרדות כבר הייתה האימון.

ואז המצאנו מכונות, והעברנו אליהן את רוב העבודה הפיזית שלנו. כמעט אף אחד בעולם המתועש כבר לא עושה עבודה פיזית כבדה.

לא רק שהפסקנו לכרות עצים ולסחוב בולי עץ כבדים במו ידינו, או לרדוף בריצה אחרי מזון, אנחנו אפילו לא סוחבים לבד את הקניות שלנו (משתמשים בעגלה), וגם לא עולים במדרגות לקומה הבאה (מעדיפים מעלית).

אז מה עשינו כדי למלא את הצורך הביולוגי שלנו בפעילות גופנית כדי להישאר בריאים? בנינו חדרי כושר!

המצאנו הליכון, משקולות ומתח, רק כדי לדמות את הפעילויות שהגוף שלנו עדיין זקוק להן נואשות.

אבות אבותינו היו חושבים שזה מטורף לגמרי.

“כלומר, אתם מרימים משקולות כבדות בלי שום תכלית? רצים במקום על הליכון שלא מגיע לשום מקום?”

אני חושב שזה בדיוק מה שה-AI עומדת לעשות למוחות שלנו.

נעביר למחשבים כמעט כל היבט מאתגר, אפילו מרחוק, של החשיבה, עד כדי כך שהמאמץ המנטלי הבסיסי של היום יהפוך לנדיר בחיי היומיום.

לא יהיה צורך לזכור דברים, לחשוב דרך בעיות או לפענח דברים בכוחות עצמנו, בדיוק כפי שכבר אין צורך לצוד או להרים דברים כבדים בחיים הרגילים.

בסופו של דבר נבנה חדרי כושר מנטליים.

דמיינו שאתם הולכים לחדר כושר מנטלי כדי לדמות משימות חשיבה בסיסיות ו”לאמן” את המוח: לעשות מתמטיקה, לפתור חידות, ללמוד ביוכימיה שאולי לעולם לא תשתמשו בה, או שפה שאולי לעולם לא תדברו בה, וכל זה רק בתור אימון.

יש מין שיטת קידוד חדשה שאני מכנה “קידוד וייב”. הרעיון הוא להיכנע לגמרי לוייבים, לחבק באהבה את הגידול האקספוננציאלי (של הקוד, כמובן), ולשכוח שהקוד הזה בכלל קיים. זה מתאפשר כי מודלי השפה הגדולים (LLMs, למשל Cursor Composer עם Sonnet) פשוט נהיים טובים מדי. חוץ מזה, אני פשוט מדבר אל ה-Composer עם SuperWhisper, כך שאני כמעט ולא נוגע במקלדת.

אני מבקש דברים הכי אידיוטיים, למשל “תקטין את הריפוד בסרגל הצד בחצי”, פשוט כי אין לי כוח לחפש איפה זה בקוד. אני תמיד לוחץ “קבל הכל”, כבר לא טורח לקרוא את ה-diffs. כשאני מקבל הודעות שגיאה, אני פשוט מעתיק-מדביק אותן פנימה בלי שום הערה, ובדרך כלל זה מסדר את העניינים. הקוד צומח לממדים שעולים על כושר התפיסה הרגיל שלי; הייתי צריך לשבת ולקרוא אותו לעומק די הרבה זמן כדי באמת להבין מה הולך שם. לפעמים ה-LLMs לא מצליחים לתקן איזה באג, אז אני פשוט עוקף אותו או מבקש שינויים רנדומליים עד שהוא נעלם כלא היה.

זה לא נורא כל כך לפרויקטים חד-פעמיים של סופ”ש, אבל זה עדיין די משעשע. אני בונה פרויקט או אפליקציית רשת, אבל זה לא באמת קידוד – אני פשוט רואה דברים, אומר דברים, מריץ דברים, מעתיק-מדביק דברים, ולרוב זה עובד.