יש מין שיטת קידוד חדשה שאני מכנה “קידוד וייב”. הרעיון הוא להיכנע לגמרי לוייבים, לחבק באהבה את הגידול האקספוננציאלי (של הקוד, כמובן), ולשכוח שהקוד הזה בכלל קיים. זה מתאפשר כי מודלי השפה הגדולים (LLMs, למשל Cursor Composer עם Sonnet) פשוט נהיים טובים מדי. חוץ מזה, אני פשוט מדבר אל ה-Composer עם SuperWhisper, כך שאני כמעט ולא נוגע במקלדת.
אני מבקש דברים הכי אידיוטיים, למשל “תקטין את הריפוד בסרגל הצד בחצי”, פשוט כי אין לי כוח לחפש איפה זה בקוד. אני תמיד לוחץ “קבל הכל”, כבר לא טורח לקרוא את ה-diffs. כשאני מקבל הודעות שגיאה, אני פשוט מעתיק-מדביק אותן פנימה בלי שום הערה, ובדרך כלל זה מסדר את העניינים. הקוד צומח לממדים שעולים על כושר התפיסה הרגיל שלי; הייתי צריך לשבת ולקרוא אותו לעומק די הרבה זמן כדי באמת להבין מה הולך שם. לפעמים ה-LLMs לא מצליחים לתקן איזה באג, אז אני פשוט עוקף אותו או מבקש שינויים רנדומליים עד שהוא נעלם כלא היה.
זה לא נורא כל כך לפרויקטים חד-פעמיים של סופ”ש, אבל זה עדיין די משעשע. אני בונה פרויקט או אפליקציית רשת, אבל זה לא באמת קידוד – אני פשוט רואה דברים, אומר דברים, מריץ דברים, מעתיק-מדביק דברים, ולרוב זה עובד.
לגלות דברים חדשים זה קל!